החופש לגדול..

לא, לא הנושא של הפוסט הוא לא החופש הגדול, הוא החופש לגדול.
אני הפכתי להיות אשת איש כשעוד לא סיימתי להיות ילדה בעצמי, סביבות גיל 21 ואמא הפכתי להיות שנה וחצי אחרי תעשו את החשבון בעצמכם.

בשנים הראשונות הרגשתי שאני צריכה לחיות לנשום ולעשות הכל בשביל להיות ראויה לתארים החדשים האלה שקיבלתי.

עצרתי את כל מה שעשיתי בחיי הלא נשואים והלא אימהים ופשוט נשאבתי לתוך לילות ללא שינה, חיתולים, בישולים נקיונות טיפת חלב ג'ימבורי גמילה וכד'.

בשלב מסוים הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את מי שמסתכלת עליי שם מהצד השני.

איפה האיפור איפה השיער הצבוע למשעי בשחור מבריק, הציפורניים שלא ראו מילוי חודשים על גבי חודשים אז פשוט הפסקתי.

שלא לדבר על ללבוש משהו אחר חוץ מטרנינג או קפוצ'ון כי זה הכי נוח, ונעלי אצבע לכל מקום אפשרי, התיק שלי זה התיק של הילדה ומי מאיתנו לא לקחה פעם שלוק לשתות מבקבוק הלו קיטי ורוד באמצע הטיול בגינה תוך כדי לעיסה של עוגיות גן חיות שהפכו להיות חלק מהתזונה שלך.

אנחנו שוכחות את עצמנו ופשוט נעלמות..

אחרי שכבר לא ידעתי מי אני חוץ מאמא שלה ואישתו של, יום אחד פשוט החלטתי שאני מתחילה לחפש את עצמי מחדש, אלה היו צעדים קטנים אבל משמעותיים בשבילי.

קבעתי תור במספרה ולמניקור ופדיקור אחרי זה פתאום הרגשתי יפה יותר רק מזה, אחכ דחפתי לשק את כל הבגדים המהוהים והרחבים שהפכו להיות ה- TO GO שלי לכל מקום וזרקתי אותם, ההגיון אמר לי שאם הם לא יהיו לא נלבש אותם וצדקתי.

בפעם הבאה שיצאתי מהבית איתה לבשתי ג'ינס, גופיה עם חזיה סקסית מתחת ונעלי בובה (לא ישר עוברים לעקבים..)

בזמן שהיא היתה ישנה או עסוקה בדברים שלה, הרשתי לעצמי להיות עסוקה בדברים שלי.

קראתי מאגזינים של אופנה שוב, ראיתי את הסדרות שלי.
בקניון אחרי שהיינו קצת בג'ימבורי עברנו קצת לזארה :) והתחלתי למצוא את האוויר שלי שוב.

אחרי שהיא התחילה ללכת לגן וגדלה ואני המשכתי בנתיב שלי לעצמאות התחלתי לכתוב את הבלוג שלי, התחלתי להצטלם וזה לקח זמן, זמן מהמשפחה שלי לעצמי.

שתבינו, בלוג אופנה זה זמן שצריך להשקיע, זמן לעשות פרוייקטים, לחשוב על רעיונות, לשבת מול המחשב ולחפש את ההשראה הבאה, לחפש לוקיישנים את האאוטפיט או את המוצרים הנכונים  לדבר עליהם, למצוא זמן לצלם, לצלם, ללכת לאירועים בשעות הערב שאת חושבת שיעניינו,  לערוך הכל, כל זה לוקח זמן, לוקח זמן.

ובשנים הראשונות הייתי מרגישה קצת אשמה שזה לוקח ממני זמן לטובת המשפחה שלי, אבל כשהם וגם אני אני ראינו כמה זה עושה לי טוב, ומצאתי שזה מאזן אותי... 

עכשיו אני אחרי כבר עוד מעט 7 שנים שאני כותבת, וכבר אין לי רגשות אשמה מזמן.
אני יודעת כמה זה היה חשוב למצוא לי משהו משלי, שהוא רק שלי, שלא קשור לאף אחד אחר, בשביל העצמאות שלי בשביל הזהות שלי כדיאנה קודם כל ובראש ובראשונה.

אחכ כל השאר, קודם אני צריכה להיות מסופקת שמחה ואוהבת את מה שאני עושה בחיים שלי (לא הכל ורוד שלא תטעו) אני הבן אדם הכי ריאלי בעולם.

אבל יש לי את הפינה שלי את הזמן שלי לעשות את זה, להנות מזה, לקבל את כל הפידבקים מכם על זה.

וזה מה שעושה אותי.. לאני.

אז אני ממשיכה בכל הכוח למרות הימים הקשים למרות הלפעמים מה שמרגיש חוסר פרגון כשמשאירים אותי בחוץ בכל מיני פרוייקטים, כי אני נזכרת מה גרם לי להתחיל עם זה אז.. לפני ככ הרבה שנים.

התחלתי כי אני אוהבת את זה וזה נתן לי אוויר ומקום לדבר ולכתוב ולחפור אז שרק היו לי 4 מנויים ושלוש מתוכן היו אחותי ואמא שלי וגיסתי... והרביעית אני :).

אז עכשיו ממרומי כמה עשרות אלפי עוקבות מי אני שאתלונן?

אז ברוח החופש והחופש לגדול כל אחת מאיתנו בצורה שלה, בדרך שלה ואיך שהיא רוצה...
רציתי להגיד תודה לכולכם, כל אחד מוצא את השפיות שלו במקום מסוים..
עבודה, אהבה, משפחה אני מוצאת את השפיות שלי פה בכתיבה ואיתכם.
אז כל מי שהיא טיפה מרגישה אבודה, או לא יודעת מי היא כבר, תנסי להזכר מה עשה לך פעם הרגשה כיפית ונעימה ופשוט גרם לך להרגיש טוב עם עצמך בלי קשר לבעל לילדים או לאף אחד אחר.

ולכי תעשי את זה!

צלם: אלעד גרובנר ל- Zoom18

שמלה: Mango\נעלי עקב: Melissa \תיק: TopTen \שרשרת: Ebay\צמידים+עגילים+טבעות:Pandora